לפני ארבע שנים שקעתי בדיכאון כבד. הסדרה שכתבתי לטלוויזיה נכשלה ברייטינג (ובגדול), אנשים התרחקו ממני כאילו הייתי מצורע, והכי נורא - האישה שאהבתי כמעט עשר שנים לא רצתה אותי יותר.
ישבתי בבית, בלי תקווה, בלי עתיד וחלום, והבנתי שאני חייב, דחוף, למצוא דרך לעודד את עצמי.
אז החלטתי לכתוב קומדיה רומנטית, כי אם אין לי את זה במציאות - אז לפחות בדמיון.
במשך שבועות למדתי כל מה שיכולתי על קומדיות רומנטיות, צפיתי באינסוף סרטים, אבל זה לא הספיק, כי קומדיה רומנטית לא כותבים עם הראש, אלא עם הלב. והלב שלי היה קפוא.
בכאב רב זנחתי את התסריט, נכנסתי לפייסבוק ונפתחתי מול כל העולם ואשתו. הודיתי שאני כישלון בתור כותב, בן אנוש ובן זוג, שאני מת מבפנים, שאני מתגעגע בטירוף לזו שעזבה ושאם היא רק תחזור - אוריד למענה את הירח.
יום אחרי יום הפכו הכאבים שלי לסיפורים קצרים, מרגשים, רומנטיים, שאט-אט אספו אליהם עשרות אלפי קוראים - חוץ מהאישה שאהבתי, שסירבה לחזור.
אבל משהו מהותי כן חזר בזכות הכתיבה ברשת – חדוות החיים שלי. כתבתי על רגשות ושבתי להרגיש, כתבתי על רומנטיקה והלב הפצוע הלך והחלים, וככל שניקזתי מתוכי יותר אומללות וכאב - נפתח בי צוהר לשמחה ואהבה. וכך, כשהלב רוטט וחי, חזרתי לעבוד על התסריט, הפעם גם הצלחתי לסיים אותו וקראתי לו: "ילד טוב ירושלים".
לבבות גדולים. עמוס תמם ומלי לוי ב"ילד טוב ירושלים"
צילום: רן מנדלסון
*
כתיבה היא סוג של קסם, וכשאתה נותן לה את הלב, היא בדרך כלל מזמנת עוד לבבות.
הלב הראשון שהגיע היה של רועי פלורנטין - איש צנוע, רגיש, רומנטיקן, ואחד מבמאי הטלוויזיה הכי מצליחים בארץ ("ארץ נהדרת", "החממה"), שאהב את התסריט והחליט להפוך אותו לסרט הקולנוע הראשון שלו.
הלב הבא שהופיע היה של דפנה פרנר, מפיקה גאונה עם חוש הומור משובח ומרץ סוחף, שהציעה לצרף אלינו גם את הלב הגדול של עמוס תמם, שקרא והתלהב.
וכך, לב אחרי לב, התרחבה החבורה שלנו שהתאחדה סביב חלום משותף: לצלם קומדיה רומנטית כיפית שתצחיק ותרגש את הקהל הישראלי.
*
בתקווה, אופטימיות ושיר בלב הגשנו את התסריט לקרן הקולנוע - שהחזירה לנו תשובה שלילית. וזהו, קפץ לי הפיוז. 20 שנה אני מגיש תסריטים לקרנות ומעולם לא קיבלתי "כן". אז החלטתי שנמאס לי ואני עוזב סופית את התחום. חזרתי לרשת, ובעזרת הקוראות והקוראים היקרים שלי הוצאתי ספר ביכורים: "חלומות על אהבה",
שהפך להצלחה מסחררת - ונהייתי סופר.
לשמחתי, דפנה - שהאמינה בתסריט יותר ממני - קפצה לביקור אצל האחים אדרי, בעלי סינמה סיטי והדליקה אותם על הפרויקט. הם הצטרפו לחלום איתנו והסכימו לממן את הסרט. כשדפנה התקשרה לספר לי על כך, לא האמנתי. כל חיי הורגלתי ל"לא", אז לקח לי כמה שעות להפנים שהסרט עומד להצטלם בעוד שלושה חודשים.
עד הרגע האחרון המשכתי לשכתב את התסריט ולחדד את העלילה והדיאלוגים עם דפנה, רועי ועמוס ועם מלי לוי ומיטל גל-סוויסה המפעימות, שהצטרפו לחבורה שלנו והביאו איתן אוקיאנוס של אהבה וקסם.
כשכולם יצאו לצילומים, איחלתי להם בהצלחה ושבתי לחדר העבודה, כדי לכתוב סיפורים חדשים ברשת ולתכנן את הספר הבא שלי.
*
חצי שנה עברה וקיבלתי טלפון לבוא ולבקר בחדר העריכה כדי לצפות בטיוטה הראשונה של הסרט. כשישבתי שם, בחושך, קרה לי נס: הבטתי על המסך ולפתע קלטתי שהאישה עימה התראיתי בחודש האחרון, בצורה בלתי מתחייבת, כי כבר איבדתי כל אמון בזוגיות, מזכירה באופן פלאי את הדמות הרומנטית הנשית שכתבתי לסרט.
"אתה חתיכת טמבל, אפלברג," אמרתי לעצמי, "כבר חודש וחצי אתה יוצא עם האישה מהחלומות שלך, ומרוב שלא האמנת בקיומה, מרוב שאכלת סרטים על אכזבות - לא שמת לב שהיא כבר פה. איתך".
זה היה הרגע שהתאהבתי בה, בכל נפשי ומאודי, וקיוויתי שזה לא מאוחר מדי ושגם היא תסכים לאהוב אותי.
*
שמונה חודשים חלפו מאז, ולפני שבוע התקיימה הקרנת הבכורה של הסרט. הקהל באולם צחק, התרגש, ישב במתח, הזיל דמעות, מחא כפיים, וכשהאורות עלו – הצופים זרחו, וכל 'חבורת הלב' נשמה לרווחה, כי הצלחנו להגשים חלום ולצלם סרט שעושה טוב למי שצופה בו.
ויודעים על מה חשבתי בדרך הביתה? חשבתי על כך שגם במציאות לפעמים יש סופים טובים; זכיתי בסרט קולנוע ראשון, עשיר באהבה ושמחה, זכיתי בקהל קוראים מופלא ברשת שמשפר אותי בתור אדם וכותב, וזכיתי באישה מהחלומות, שאוהבת אותי ושאותה אני אוהב יותר משאהבתי אי פעם.
אז אולי בעצם מה שניסיתי לכתוב פה זה שגם ברגעים הכי חשוכים - יש תקווה, שאף פעם אל תרימו ידיים (אלא אם כן איימו עליכם באקדח), שתמיד תכבדו את הרגשות והחלומות שלכם, ואולי הכי חשוב זה שלב קפוא יכול לחזור לחיים, כי האהבה נמצאת בכל מקום, וכל מה שצריך כדי להכניס אותה פנימה - זה לפתוח בפניה את הדלת.
